נקודת המגוז היא מונח מעולם האמנות, המתאר את הנקודה הדמיונית שבה מתכנסים קווי הפרספקטיבה. למשל, דמיינו ציור של מסילת רכבת מנקודת המבט של נהג הקטר; שני פסי המסילה המקבילים נראים כאילו הם הולכים ומתקרבים האחד לשני במרחק, עד שנראה כאילו הם מתכנסים לנקודה אחת על קו האופק. זו נקודת המגוז.
עכשיו, איך לעזאזל זה קשור לרכיבה? ובכן, גם הכביש עליו אנחנו רוכבים מורכב משני קווים מקבילים שמתכנסים עם המרחק, וגם הוא נעלם בנקודה באופק. אם הוא ישר. אבל הקווים של הכביש הם לרוב קצת יותר מפותלים, ולעיתים הם נעלמים לפני קו האופק – למשל מאחורי שיחים בפנייה עיוורת. זו נקודת המגוז של הכביש.
והנה משהו שכדאי לשים אליו לב בפעם הבאה עם האופנוע בכביש מפותל. במהלך רכיבה נקודת המגוז היא דינאמית: היא מושכת ימינה בעיקולים ימינה, ומושכת שמאלה בשמאליות. היא מטפסת בעליות וצונחת בירידות. אבל אולי הכי חשוב, היא מתקרבת ומתרחקת.
נתון המרחק מנקודת המגוז של הכביש הוא קריטי. הוא מד המהירות ברכיבה בפיתולים. והעקרון הוא פשוט: מעבר לנקודת המגוז, רגע אחרי שהכביש נעלם מהעיניים, שם מחכה המוות בכבודו ובעצמו (קיר, בולען, משאית הפוכה לרוחב הכביש. תבחרו דימוי). לכן, כדאי לוודא כל הזמן שהאופנוע נע במהירות ובמנח כאלה, שמאפשרים לעצור אותו רגע לפני המוות. רגע לפני נקודת המגוז.
כשנקודת המגוז נמצאת בקצה ישורת ארוכה, המוות רחוק. בטווח הזה אפשר לעצור את האופנוע גם מהמהירות הסופית שלו. קל.
לעומת זאת, בפניות הדוקות המגוז נמצא עמוק הצידה. הכביש נעלם ממש פה מעבר לעיקול, ולא פעם ״המוות״ נמצא במרחק מטרים בודדים מהאופנוע. אז עכשיו, במהירות הזו בשיא ההטיה, אתם מסוגלים לעצור את האופנוע תוך עשרה מטרים? לא בטוח. בכלל לא בטוח.
האומנות ברכיבה היא לתלות את הסנטר והאישונים על נקודת המגוז של הכביש וכל הזמן למדוד את המרחק המשתנה ממנה. ככל שהיא מתקרבת המהירות צריכה לרדת, ככל שהיא מתרחקת המהירות יכולה לעלות. התמורה האמיתית של החיבור למגוז היא בתוך הפנייה:
• מגוז מתקרב = הפנייה מתהדקת.
• מגוז במרחק קבוע = הרדיוס קבוע.
• מגוז מתרחק = הפנייה נפתחת.
והנה יופי של דרך לקבוע מהירות בטוחה בפניות עיוורות.
עכשיו, אמנם המהירות היא הנתון הכי חשוב שנובע מנקודת המגוז, אבל מבט בוחן אל הנקודה הזו – אל המקום בו הכביש נעלם – חושפת עוד כמה נתונים חשובים. למשל, הידיעה הכי מוקדמת אם האספלט יבש ונקי היא במקור הנביעה שלו, בנקודת המגוז.
גם ההבנה הכי מוקדמת לגבי כיוון הפנייה הבאה וקו הגישה הנדרש אליה נמצאת בנקודת המגוז. גם הרמז הראשון לעליה או ירידה נמצא שם. אפילו ההבנה של שיפוע הכביש (שטוח, נוטה עם הפנייה, או נשפך החוצה ממנה) היא צלולה ומיידית יותר בנקודת המגוז.
אין ספק שברגעים מסויימים, לצורך דיוק של מהלכים בטווח המיידי, העיניים נוטשות לרגע את המגוז. החיים הם לא שחור ולבן, וכל רוכב עושה מה שהוא מרגיש באותו הרגע. אבל ככל שהסנטר והאישונים יבלו יותר זמן על הנקודה הקסומה הזו, כך יצליח המוח לשאוב ממנה יותר נתונים במקביל, והרכיבה בכביש מפותל תהיה שוטפת יותר וחפה מטעויות קצב וקו. או בקיצור: יותר כיף.
נקודת המגוז. צאו לחפש אותה.
