נושא: האדם

אנחנו משתנים כל הזמן. הגוף, המחשבות, התחושות, הסביבה – הכול בתנועה. אבל האופנוע? הוא לא משתנה. הוא דורש דיוק, חזרתיות, ונוכחות מנטלית כמו של נזיר טיבטי על סטרואידים. איך בכלל אפשר להיות עקבי כשכל שאר החיים הם כאוס אחד גדול? ומה קורה כשהפוקוס מתיישר – לא רק עם הדרך, אלא גם עם עצמך?

תוך כדי רכיבה מבצעית מאתגרת, גידי פרדר מגלה שאת מה שלימד אותנו הוא כמעט הספיק לשכוח.

הסנטר שלנו הוא הכוונת הכי טובה בטבע. וזה חשוב. יש רגעים שבהם ממש קריטי לנו לקבוע בדיוק היכן יעברו הגלגלים של האופנוע. לפעמים ברמת הסנטימטרים. לצלוף. איך? כרגיל, יש שיטה:

לסובב את החזה, לקמר קצת את הגב ולאפס את המרפקים. לא, זה לא ניתוח אורטופדי, רק שלושה טיפים שקשורים לתפקוד הגוף שלנו ברכיבה

ברכיבה בכביש מפותל לא מוכר, כדאי מאוד להפריד את שינוי הקצב, משינוי הכיוון. את ההאטה מההיגוי. אלו הם שני כוחות כמעט מנוגדים. וכשמנסים להתמודד עם שניהם במקביל, הדיוק של אחד מהם כמעט תמיד נפגע; ואז הנשימה נעצרת והלב מתכווץ. אלי פנגס עושה הפרדה ועושה סדר

כשיורדים עם האופנוע לשטח, חוקי הפיזיקה אינם משתנים. טעות נפוצה לחשוב שלא כדאי לבלום עם הבלם הקדמי בשטח. אין ספק שהוא דורש הרבה יותר הקפדה בתפעול שלו, וגובה מחיר מיידי במקרה של טעות גסה, אבל זו לא סיבה לוותר עליו.

הרבה תהיות יש בדרך אל ובתוך הפנייה. איזה פעולות? באיזו עוצמה? מתי בדיוק? על זה אנחנו עונים בשאלה: מה אתם מנסים להשיג? שי נווה מנסה להשיג דרייב מכל פנייה. מטרה נעלה. כנסו רגע, תנו לו לכוונן אתכם.

הכלל הראשון ברכיבה בעמידה הוא: שב. כן, אנחנו יודעים שזה נשמע מוזר, קחו דקה לקרוא ואלי פנגס יסביר לכם למה זה הגיוני.

אין יותר מעצבן מלהפיל אופנוע על המקום. זה קורה בחנייה, זה קורה בתמרונים הדוקים, זה קורה מלא בשטח. בטח עם אופנועים גדולים. #טיפרכיבה – שיווי משקל

אז נתנו לך אופנוע עם שתי מערכות בלימה, ואתה לוקח רק את הקדמית? #טיפ רכיבה – בלם אחורי

אופנוע הוא כלי רכב צר. כמה צר? מספיק צר ביחס לרוחבו של הנתיב הממוצע. וזה חשוב אם רוצים להשחיל את האייפקס. פעמיים.